טאי-צ'י צ'ואן
האגרוף האדיר הסופי
טאי-צ'י או האגרוף האדיר הסופי, התפתח לפני מאות שנים כסגנון לחימה אינטרנלי (פנימי) רך מיתוך שיטות לחימה קשות (קראטה, קונג-פו), לאחר גלגולים רבים כשיטה של אגרוף הפרפר, ואחר-כך אגרוף הר הוודאנג, עוצב סגנון הטאי צ'י הראשון תחת השם סגנון צ'ן. מסגנון הצ'ן התפתחו סגנונות נוספים בניהם היאנג , וו , סן ואחרים. המונח טאי-צ'י נלקח מתוך ספר התמורות הסיני העתיק והוא מתייחס לאנרגיה העליונה או המציאות המקסימלית הסופית. המונח צ'ואן הוא לחימה או אגרוף, כך שסגנון הטאי-צ'י הוא לחימה עליונה או מקסימלית. כיום כשהפתיחות לשיטות שונות מאוד נפוץ בעולם אומנויות הלחימה, אומנים רבים פונים ללימוד טאי-צ'י כשיטה משלימה, שתורמת להעשרת יכולתם בסגנונות בהם הם מתמחים. כהשלמה לשיטות הלחימה הקשות שלומדים חניכי "בי-די-ריו " נערכים אימוני הטאי-צ'י והצ'י-קונג. אימונים אלה מעניקים את היכולות המנטליות שנרכשות באימון בשיטות הפנימיות, יכולת ריכוז ושליטה עצמית, פיתוח שיווי משקל וסבלנות, חיזוק המערכות הפנימיות של הגוף עם מחזור אנרגטי פיזי ונפשי, כל זאת על-ידי מדיטציות פסיביות ובתנועה. לימודי הטאי-צ'י כוללים סדרות תנועה של סגנונות היאנג, ומגוון של סדרות צ'י-קונג (תרגילי נשימה).
 |  |  |
